תנועות נוער כסוכנויות להעברת תרבות. הופעתן של תנועות נוער בתחילת המאה העשרים

הפניות ציטוטים מדדים הדפסות והרשאות קבל גישה /doi/pdf/10.1080/00309230.1996.11434868?needAccess=trust תקציר תנועות גיל היו תופעה פופולרית בתחילת המאה העשרים. הם היו פופולריים בקרב בני הנוער עצמם, כמו גם בקרב מבוגרים שרצו לארגן ולגייס בני נוער. במאמר זה אתן הסבר על הפופולריות הזו. במקום הגישה הנפוצה, לא אדגיש את ההבדלים בין מספר התנועות, אלא את קווי הדמיון, כגון זמן ומקום מוצא, אידיאליזם של הנוער והסגנון והתרבות האופייניים. גישה כזו מאפשרת לנו להתגבר על ההשקפה הנפוצה של תנועות נוער כתנועות תרבותיות נגדיות. לדעתי, תנועות הנוער יצאו מטיפול הנוער של המאה התשע עשרה. גורמים חשובים היו הדיכאון בחיי הקהילה הנוער המסורתיים, "המצאת" ההתבגרות והשיטות החינוכיות בבתי הספר התיכוניים, החשש הגובר לעבריינות נוער ועליית אגודות הנוער. ניתן לראות את תנועות הנוער כתוצאה של מיזוג בין מערכת אגודות (נוער) ואלמנטים של חיי קהילת נוער מסורתיים. היבט חשוב בכל תנועות הנוער היה הרעיון הדורי. "לנוער יש את העתיד", היה המוטו הנפוץ. עם זאת, עלינו להבין שהרעיונות והאידיאולוגיות שהצעיר שואף אליהם, הגיעו למעשה ממבוגרים. מבוגרים וארגוני מבוגרים פנו רבות לנכונות בקרב בני נוער להתמסר למטרה שלהם. כיצד ניתן לחבר את בני הנוער טוב יותר לרעיונות וערכים של מבוגרים מאשר לאפשר להם להאמין שהם הרעיונות שלהם? לכן, תנועות הנוער הוכיחו את עצמן כמוסדות מצוינים להעברת תרבות.

השאר הודעה 

רשימת הודעות